תוכן העניינים

בפתח הקובץ

הנחיות למחברי המאמרים

הגר לוי, נעמה פרידמן ואף על פי כן נוע תנוע: הטיפול בתנועה תחבירית ב-SLI

איריס לוין, סיון שתיל-כרמון, אורנית אסיף-רווה למידת שם אות וצלילה ותרומתה לזיהוי מילים כתובות

ברכה ניר-שגיב, מרית שטרנאו, רות ברמן, דורית רביד התפתחות המשלב הלשוני בגיל בית הספר כגורם מבחין בין סוגות (סיפורי/עיוני) ובין אפנויות (כתיבה/דיבור)

אלינור סאיג-חדאד על האתגרים שמציבה הדיגלוסיה לילדים הרוכשים תהליכי קריאה בסיסיים בערבית

עפרה קורת, אורה סגל-דרורי ויעל לנדאו קריאת ספר לילד, התבוננות באלבום תמונות ורמת אוריינות הבית: השוואה בין קבוצות מיצב שונות

ישעיהו שן מדוע נארזת החולצה לפני היגון: על פן מרכזי ביחסים שבין פואטיקה לקוגניציה

ואף על פי כן נוע תנוע: הטיפול בתנועה תחבירית ב-SLI

הגר לוי, נעמה פרידמן
משפטי זיקה, שאלות מושא ומשפטי מיקוד הם מבנים נפוצים מאד בקלט שאליו חשופים ילדים דוברי עברית מגיל צעיר. עם זאת, לילדים עם SLI תחבירי יש קושי ניכר בהבנה ובהפקה של משפטים אלה כאשר לא ניתן להבינם רק בהסתמך על ידע העולם והבנת משמעויות המילים במשפט. המשותף למשפטים אלה הוא שהם נגזרים בתנועה תחבירית של צירוף למקום אחר במשפט. במאמר זה נתאר טיפול ניסיוני בנבדק בן 12;2 עם SLI תחבירי שהראה קושי בהבנה ובהפקה של מבנים הנגזרים בתנועה תחבירית. הטיפול, שכלל 16 מפגשים, התבסס על תיאוריה תחבירית וכלל הוראה מפורשת של תנועה תחבירית, תוך הישענות על ידע תחבירי תקין – מבנה הארגומנטים של הפועל. ביצועי הנבדק הוערכו לפני הטיפול ולאחריו, ועבור חלק מהמבדקים גם במהלך הטיפול ו-10 חודשים מתום הטיפול. הביצועים הוערכו באמצעות מגוון מטלות שבדקו הבנה, חזרה ודיבוב של משפטים הפיכים סמנטית. בעקבות הטיפול, ביצועי הנבדק בכל המבנים הכוללים תנועה תחבירית השתפרו בהשוואה לרמה שלפני הטיפול, ובמטלות רבות הם הגיעו לרמת הביצוע של קבוצת ביקורת שוות גיל. הטיפול בתנועת צירוף הועיל לא רק למבנים שטופלו – זיקות ומיקוד, אלא גם למבנים הכוללים תנועת צירוף שלא טופלו – שאלות מושא. רמת הביצוע הגבוהה נשמרה גם 10 חודשים לאחר הטיפול.

למידת שם אות וצלילה ותרומתה לזיהוי מילים כתובות

איריס לוין, סיון שתיל-כרמון, אורנית אסיף-רווה
מחקר זה בדק ידע שמות אותיות וצלילי אותיות, למידת השמות והצלילים ואת תרומתם לזיהוי מילים כתובות. מתוך 123 ילדי גן שנבחנו על ידע אותיות, 65 השתתפו באימון בשמות אותיות ובצלילי אותיות. סדר העברת האימון היה מאוזן (counterbalanced order). לפני האימון, הילדים הצליחו לקשר בין האותיות הכתובות לשמותיהן יותר מאשר לצליליהן והצליחו לקשר בין אות לצלילה רק אם הכירו גם את שמה. עם זאת, ילדים למדו לקשר בין האות הכתובה לצליל שהיא מייצגת בקלות רבה יותר מאשר בין האות לשם. אימון בשמות אותיות בלבד שיפר את הביצוע בצלילים, אולם הצלילים שהפיקו הילדים היו צלילים מורחבים (CV) ולא צלילים פונמיים. למידת צלילי אותיות סייעה (facilitated) ללמידת השמות של אותן אותיות בהמשך, אך לא להפך. אימון בשמות או בצלילים שיפר את זיהוי המילים הכתובות ואת הנימוקים לזיהוי המילים. הדיון בתוצאות המחקר עוסק בגורמים קוגניטיביים וחברתיים המשפיעים על רכישת ידע אותיות, במאפייני האלף-בית והכתב העברי ובמסקנות חינוכיות.

התפתחות המשלב הלשוני בגיל בית הספר כגורם מבחין בין סוגות (סיפורי/עיוני) ובין אפנויות (כתיבה/דיבור)

ברכה ניר-שגיב, מרית שטרנאו, רות ברמן, דורית רביד
מאמר זה עניינו במחקר שבדק את התפתחותה של ההבחנה המשלבית במובן של "רמת השימוש הלשוני" בהפקת שיח רציף דבור וכתוב מסוגות הסיפור האישי והדיון העיוני בקרב ילדים ומתבגרים בהשוואה למבוגרים משכילים.
ממצאי המחקר מצביעים על כך שהיכולת לשנות משלב לשוני בצורה ההולמת את ההקשר התקשורתי מתפתחת עם הגיל ושנות הלימוד כפונקציה  של דרגת האוריינות.  יכולת זו תלויה בהתפתחות הקוגניטיבית והחברתית-תקשורתית מכאן ובהתפתחות לשונית מאוחרת מכאן.  לגבי המשלב הגבוה – האורייני, הפורמאלי והמבוקר יותר — מצאנו שבגיל בית הספר היסודי ילדים בני 9 או 10 אינם מבחינים כהלכה בין דרכי ההבעה המקובלות בשפה הכתובה לעומת הדבורה. אולם למן גיל חטיבת הביניים ואילך ברורה העדפתו של דובר העברית לשימוש במשלב הגבוה בטקסט הכתוב בין אם סיפורי או עיוני. מצאנו שכל משתתפי המחקר ללא הבדל גיל תופסים את הטקסט העיוני כמסגרת מתאימה יותר למשלב גבוה מאשר הסיפור האישי. מצאנו מידה מועטת מאוד של שימוש בפריטי משלב נמוך – כגון השימוש בביטויי סלנג — בכל קבוצות הגיל, אם כי כמותם עלתה בקרב המתבגרים (בני 12-13 ובני 16-17) ובמיוחד בטקסטים הדבורים. העירוב המשלבי שבו שולבו שימושי לשון "גבוהה" עם ביטויי שפה נמוכה הופיע רק בקבוצת הגיל הצעירה ביותר, וכמעט רק בסיפורים אישיים.   עוד מצאנו, כי ההבדלים המובהקים ביותר מבחינת המשלב באים לידי ביטוי בתחום אוצר המילים יותר מאשר במבנים תחביריים ומורפולוגיים.
המחקר תורם לחקר המשלב בשני מישורים. ברמה העקרונית, הוא מאפשר ניסוח מודל חדשני של המשלב הלשוני, המעוגן בעיקרו במחקר הפסיכולינגוויסטי-התפתחותי תוך דגש מיוחד, כאמור, על הפן המילוני.  עם זאת, תפיסתנו קרובה במידה מסוימת גם לזו של החוקר האמריקני Biber שגישתו סוציולינגוויסטית ביסודה.  פן נוסף של מחקרנו הוא הצגת פרוטוקול שיטתי – כמותי ואיכותי כאחד — לניתוח טקסטואלי של המשלב הלשוני, שאפשר לנו לאפיין את תפיסת המשלב הלשוני בשיח הדבור והכתוב בקרב דוברי עברית לאורך ההתבגרות.  בכוחו של המודל שהצענו לשמש גם לבדיקת סוגות שיח אחרות, בקרב אוכלוסיות נוספות, ואף ניתן להתאים את עקרונותיו לשפות אחרות.  כמו כן הוא בסיס ליישומים אפשריים באבחון, בהוראה ובטיפול בתחומי החינוך הלשוני והטיפול באוכלוסיות בעלות בעיות לשוניות.

על האתגרים שמציבה הדיגלוסיה לילדים הרוכשים תהליכי קריאה בסיסיים בערבית

אלינור סאיג-חדאד
אחד המאפיינים הייחודיים ביותר של השפה הערבית, בעיקר בהקשר של רכישת קרוא וכתוב, הוא אופייה הדיגלוסי (Al-Batal, 1992, Al-Toma, 1969; Haeri, 2000). אופי זה קשור בגבולות הברורים בין שימושיהן של שתי צורות השפה – המדוברת והכתובה. עוד מאפיין מיוחד של הדיגלוסיה שיש לו השלכות ישירות על רכישת קרוא וכתוב בקרב ילדים דוברי ערבית הוא האופן בו נלמדות שתי צורות השפה. בעוד שכל הילדים דוברי הערבית רוכשים את השפה המדוברת באופן טבעי בבית ובקהילה בה הם חיים, למידת השפה הסטנדרטית הכתובה מתרחשת רובה ככולה כחלק מהלימוד הפורמלי בבית הספר. לפיכך, השפה הסטנדרטית איננה שפת אימו של אף אחד מן הדוברים. המאמר סוקר מחקר עדכני שבדק את השפעתו של מצב דיגלוסי זה על רכישתן של מיומנויות בסיסיות בקריאה. הנתונים מראים שהמרחק הפונולוגי בין השפה אותה דוברים הילדים לבין השפה הכתובה, שהוא אחד מהמאפיינים המרכזיים של דיגלוסיה (Ferguson, 1959), מפריע באופן ישיר לרכישת מיומנויות לשוניות בשפה הסטנדרטית ותהליכי קריאה בסיסיות כגון רגישות פונולוגית לפונמות סטנדרטיות,ייצוג פונולוגי של יחידות פונולוגיות המאפיינות את השפה הסטנדרטית, שליפת מלים סטנדרטיות, מודעות לקשר הלשוני שבין הייצוגים של מלים בשני גווני השפה, דיוק בפענוח המילה, שטף קריאה, והבנה שמיעתית. המאמר גם סוקר את הממצאים לגבי השפעתה של חשיפה מוקדמת לשפה הסטנדרטית בצורתה המדוברת על רכישתן של מיומנויות לשוניות ואורייניות בשפה הסטנדרטית, וטוען שלמרות התרומה הרבה לרכישת תהליכים בסיסיים בשפה הסטנדרטית, חלק מתהליכים אלה אינם מגיעים לרמה משביעת רצון גם בקרב ילדים שנחשפו לשפה הסטנדרטית. המאמר סוגר בהשערה שחשיפה מובנית, ממוקדת, ומתווכת יכולה להיות יעילה יותר בהקניית ידע לשוני ומיומנויות אורייניות בשפה הסטנדרטית מאשר חשיפה "טבעית" לשפה זו. עם זאת, השערה זו צריכה עדיין לקבל תמיכה ממחקר עתידי.

קריאת ספר לילד, התבוננות באלבום תמונות ורמת אוריינות הבית: השוואה בין קבוצות מיצב שונות

עפרה קורת, אורה סגל-דרורי ויעל לנדאו
מטרתנו במחקר זה הייתה להשוות (א) בין רמת תיווך האם לילד בפעילות קריאת ספר לבין התיווך בהתבוננות באלבום תמונות, (ב) בין רמת התיווך בשתי פעילויות אלה בקבוצות מיצב חברתי-כלכלי שונה (גבוה לעומת נמוך)  ו-(ג) בין רמת אוריינות הבית בשתי קבוצות מיצב אלה.  כמו כן בקשנו לבחון (ד) את מערכת הקשרים בין משתנים אלה מעבר למיצב ובתוך כל קבוצת מיצב בנפרד.  במחקר השתתפו 92 אימהות וילדיהן בגיל גן-חובה על פי חלוקה מאוזנת לשתי קבוצות מיצב, גבוה ונמוך. במפגש הראשון האם קראה לילד סיפור מתוך ספר לא מוכר, וכן היא התבוננה יחד אתו באלבום תמונות משפחתי. במפגש השני נערך ראיון עם האם לגבי פרטים דמוגרפים והסביבה האוריינית של משפחתה. בקרב האמהות  מהמיצב הגבוה נמצא קשר בין רמת התיווך לילד בשתי הפעילויות ואילו במיצב הנמוך  לא נמצא קשר דומה . בנוסף, רמת אוריינות הבית ורמת תיווך האם במיצב הגבוה בשתי הפעילויות נמצאו ברמה גבוהה מהרמה שנמצאה במיצב הנמוך. מניתוחי רגרסיות שביצענו עבור כל המדגם יחד עלה כי רמת המיצב של המשפחה תרמה להסבר תיווך האם בכל אחת מהפעילויות יותר מאשר התרומה של רמת אוריינות הבית. הדיון עוסק בחשיבות ההקשר החברתי-כלכלי של המשפחה בהבניית רמת התיווך של הורים לילדם בגיל הצעיר בפעילויות שונות.

מדוע נארזת החולצה לפני היגון: על פן מרכזי ביחסים שבין פואטיקה לקוגניציה

ישעיהו שן
המאמר מפתח את "תיאוריית האילוצים הקוגניטיביים" שמטרתה להציע הסבר קוגניטיבי למקצת הסדירויות האוניברסליות המתגלות בשימוש בפיגורות לשוניות שונות (דימוי, מטפורה, אוקסימורון, סינסתזיה) בטקסטים פואטיים. בניגוד לתפיסות מסורתיות המבליטות את העובדה שהלשון הפיגורטיבית בשירה מפרה עקרונות קוגניטיביים ומשבשת תהליכים קוגניטיביים סטנדרטיים כדי להשיג אפקטים מיוחדים לטקסט הפואטי, התפיסה המוצעת במאמר היא שמקצת אותן סדירויות אוניברסליות המאפיינות את הלשון הפיגורטיבית בשירה דווקא מצייתות לעקרונות קוגניטיביים כלליים. מקרה המבחן המדגים את התיאוריה הוא הזאוגמה (למשל: ארזתי את חולצותיי ואת יגוני). הניתוח המוצע למבנה זה מניח שהזאוגמה מכוננת קטגוריה אד-הוק (דברים שנארזים) שבה אחד המשתתפים (חולצה) הוא פרוטוטיפי יותר מהאחר (יגון). ממצאיו של מחקר שדה מקיף שניתח קורפוסים שיריים שונים בשפות שונות ובתקופות שונות מצביע על כך שהמבנה השכיח יותר הוא זה שבו המשתתף הפרוטוטיפי יותר מופיע לפני הפרוטוטופי פחות. מתאוריית האילוצים הקוגניטיביים נובע שמבנה זה הוא פשוט מבחינה קוגניטיבית יותר מהיפוכו. המאמר מציג עדויות אמפיריות (הנשענות על ניסוי היזכרות והענקת פירוש) התומכות בניבוי זה.

 

 

חזרה לרשימה